אנדומטריוזיס – יומן ההחלמה של בר – המסע שלי להיות אמא

שמור ביקשה ממני להכין יומן החלמה לאתר שלה, אני כמובן יותר משמחתי. מקווה שתאהבו את הכתיבה שלי.

אז קוראים לי בר.
אני בת 37, נשואה, אמא לשניים, למרות שהמון זמן לא האמנתי בכלל שאני אכתוב משפט כזה.. אמא לשניים.. נשמע נחמד נכון?

אם היית פוגשת אותי לפני כמה שנים, היית רואה אישה חייכנית מבחוץ… אבל מה זה סדוקה מבפנים.

סגירת מעגל

פעם קראתי יומן החלמה של מישהי, והמילים שלה נתנו לי כוח נתנו לי נקודת אור במסע הפרטי שלי, ואם המילים שלי יתנו כח לאישה אחת שנמצאת במקום הזה שאני הייתי פעם אז כל היומן החלמה הזה שווה את המאמץ.

לפני שהשם "אנדומטריוזיס" נכנס לחיי

גיל 28:
"למה תמיד דווקא אני? למה כל חודש הגוף שלי מרגיש כמו מלחמה? אולי אני חלשה… אולי זה בכלל בראש שלי?."

כל חודש אותו סיפור – כאבים בלתי רגילים. דימומים ארוכים וחזקים, וכל פעם שהייתי מספרת לאנשים שאני במחזור, ולכן לא יכולה להגיע לאירוע או לישיבה עם חברות או ליציאה זה כי אני מקופלת מכאבים ומושבתת בבית.. הייתי מקבלת פרצופים..

האבחון

חיכיתי לתשובה שתסביר למה אני סובלת.

כשאמרו "אנדומטריוזיס", לא הרגשתי הקלה. הרגשתי פחד. כאילו מישהו קרא בשם למפלצת שחיה בי כבר שנים.

האבחון לא היה פשוט, לא הגעתי לרופא שאמר מיד "אני חושד באנדומטריוזיס". להפך, שנים אמרו לי שזה בראש, שזה “נורמלי”, שזה מה שנשים עוברות.

כשבסוף קיבלתי תשובה – היה בי כעס עצום: איך אף אחד לא שמע אותי קודם? איך נתנו לי לחיות שנים בכאב בלי שם? איך חייתי עם הכאב הזה?

אבל גם הייתה נקודה של אור, סוף־סוף קיבלתי תשובה ו"שם" לכאב שלי, והבנתי, שאני פשוט חיה עם מחלה שאף אחד לא לימד אותנו לדבר עליה.

שנתיים של טיפולים שהפכו אותי למישהי שאני לא מזהה

כשאני ובעלי ניסינו להביא ילד, ידעתי שזה לא יהיה כל כך פשוט בגלל האנדומטריוזיס, אבל לא הבנתי עד כמה.
טיפולי IVF נכנסו לחיים שלי כמו רוח סערה.
הורמונים, זריקות בבטן, בדיקות דם על בסיס יומי, אולטרסאונדים אלוהים יודע כמה…

ואני, שבדרך כלל חזקה, הפכתי לצל של עצמי.

שתיקות ארוכות, דמעות בלילה, מריבות מטופשות, ופחד תמידי שלא נצליח.

ובכל זאת – אחרי שנתיים, הגיע הרגע הזהה שכל כך חיכינו וכמה ציפינו!
הגיע הילד שלנו, הנס שלנו!!! והיינו הכי מאושרים בעולם!
אבל הנס הזה בא עם צלקות.

לא שוב.

כשהתינוק שלי היה בן שנה.. התחלנו לדבר על ילד נוסף… והגוף שלי התכווץ מפחד… מכאב: "אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. הגוף שלי לא יעבור עוד מלחמה, עוד זריקות, הגוף שלי לא יעמוד בזה"

ובאותו רגע החלטתי שאני לא מוותר על החלום, ואני לא חוזרת ל־IVF. לא שוב, חייבת להיות דרך אחרת, ואני אמצא אותה.

אני אביא ילד בצורה טבעית ויהי מה! כל כך רציתי להאמין שזה אפשרי.. חלמתי על זה כל רגע ורגע בחיים שלי! והאמנתי שזה אפשרי.

מצאתי אותה

שמעתי את השם של מור אפריאט דרך איזו קבוצת פייסבוק… איזו מישהי כתבה:

"מור – היא לא רק מטפלת. היא משנה חיים."

ברור שלא האמנתי בקלות. הייתי צינית. מפוחדת. אבל התקשרתי, מה יש לי להפסיד?

ואת השיחה הזאת אני לא אשכח.
מור לא נתנה לי הבטחות וסלוגנים של "הכל יהיה טוב".
היא הקשיבה. באמת.
היא שאלה עליי, על כאב, על פחד, על שינה, על אוכל, על אמהות, על אשמה על זוגיות..
על דברים שאף רופא לא שאל, ונתנה הרגשה שיש מישהו איתך, שמבין אותך.

הרגשתי שמישהי רואה אותי! לא רק את הבדיקות, לא את הרחם. אותי.

ריפוי?

הטיפול אצל מור לא היה “איזה ואווו! איזה שינוי מטורף כזה מהפגישה הראשונה”.
זה היה תהליך איטי, עמוק, ותכלס לפעמים גם מתסכל.
פורמולות צמחי מרפא, דיקור, שינויי תזונה, ובעיקר.. ללמוד לדבר (ולהקשיב) עם הגוף שלי אחרת.

“הבוקר הזה כשהתעוררתי בפעם הראשונה בלי כאב חד ומשתק כמו כל בוקר.. היה בו משהו מרגש…משהו שונה.. לא ידעתי שככה מרגיש בוקר רגיל אצל נשים אחרות."

הרגשתי שיש לי כוחות, התחלתי לנשום לרווחה.. משהו בי הרגיש שהוא רוצה כבר להתקדם.. יאללה כמה אפשר לחכות? אני כבר רוצה!!

שני פסים

זה לקח עוד כמה חודשים של טיפול עד שמור אמרה:
"אני מרגישה שהגוף שלך מוכן. אם תרצי – אפשר לנסות."
אני כל כך התרגשתי ומצד שני כל כך פחדתי ממש רעדתי מפחד.. ולא היו לי ציפיות.

אבל כשהבדיקה יצאה חיובית – העולם עצר מבחינתי!
לא צרחתי. לא צילמתי את שני הפסים שכל כך חיכיתי להם. לא קראתי לבעלי. רק ישבתי על רצפת חדר האמבטיה ובכיתי בשקט.

נכנסתי להריון ללא טיפול פוריות.
בניגוד לכל מה שהרופאים אמרו לי.
בניגוד לכל מה שהאמנתי על עצמי.